<h1>ספר משפטי שבועות לרב האי גאון — חלק ב'</h1>
<h2>דף יט:</h2>
השער החמישי מן הנשבעין ונוטלין, חנוני על פנקסו. ופירושו כגון אדם שאמר לחבירו תן לפ' ק' כסף שאני חייב לו, ואמר זה נתתי ואמר השליח לא נתן לי כלום, השליח נשבע שלא נתן לו ונוטל חובו מבעל הבית, וגם הנשלח אליו נשבע שנתתי לשלוחך ונוטל (ה)[מ]בעל הבית, כדתנן [שבועות מ"ה ע"א] חנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר כתוב על פנקסי שאתה חייב לי ד' זוז, אלא שיאמר תן לבני בסלע חטים ולפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והם נשבעין ונוטלין, ופי' בגמ' [שם מ"ז ע"ב] תניא אמר ר' טורח שבועה זו למה א"ל ר' חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ואפי' שאחד מהם כופר בשבועתן אין לחשוש בזה כי המונע זה הוא בן ננס ואין הלכה כמותו, כמו שאמרו [שם מ"ה ע"א] אם כן אלו ואלו באין לידי [שבועת] שוא ואין הלכה כמותו אלא צריכין לישבע אלו בפני אלו שמא יתבייש ויודה המכזב ולא ישבע, כמו שאמרו [שם מ"ז ע"ב] אמר רבא נשבעין פועלין לבעל הבית במעמד חנווני כי היכי דליכספו מיניה.
וכן השוו רבותינו ז"ל דין שכירות עדים המכחישות זו את זו בכלל זה הדין שדומה לו רק דרך הכחשת העדות והכחשת השבועה ודינן מדין המכחישין נכנס תחת זה הכלל. וראיתי לפרש הנה דרך המכחישין והיא מתחלקת בד' דרכים מעלה על גב מעלה. וכך פרשום הקדמונים. הא' שני מלווין ושני לוין ושני שטרות. והב' לוה א' ומלוה א' וב' שטרות. והג' שני מלווין וא' לווה. והד' שני לוין ואחד מלווה. והזכרתי עיקרם שוב אחזור לפירושם. הא' הוא הנאמר בו [שבועות מ"ז ע"ב, ב"ב ל"א ע"ב] אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי. וזה אם יהיו ב' מלווין וב' לווין. והב' אמרו כי יד בעל השטר על התחתונה לפי שהוא לווה אחד. והג' דינו כדין חנווני על פנקסו זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל לפי שהם ב' מלווים. והד' העמידוהו הקדמונים ואמרו תיקו לפי שהם ב' לווים.
ועתה אבאר בפירוש כל אחד היטב כדי להבין כל שומע. והאיך דין ההכחשה והעדות המוכחשת ומה משפט בהם. והם ד' חלקים הנזכרים למעלה. אבל עיקר ההכחשה היא כגון ב' אנשים העידו שראובן לוה מן שמעון בירושלם ביום פ' ק' כסף, ובאו ב' אחרים ואמרו שבו ביום שהעידו אלו היה ראובן או שמעון עמנו בטבריא וכדומה להם, זהו עיקר ההכחשה. והדין בזה צריך הדיין לראות אם העידו הראשונים שראו העדות בבוקר והאחרונים אמרו לעת ערב היה המלוה או הלוה באותו המקום הא' רואין אם יתכן לאדם הממהר מאד בהליכתו זולתי (גוזל) [גמל] פורח להגיע באותו המקום מן הבקר עד עת ערב, העדות של ראשונים מקיימת, ואם לא יתכן כלל עדותן מוכחשת, ובזה אמרו הקדמונים לענין הזמה [מכות ה' ע"א] א"ר באו שנים ואמר[ו] בצפרא דחד בשבא בסורא הרג פלוני את הנפש ובא[ו] שנים ואמרו בפניא דחד בשבא עמנו הייתם בנהרדעא, חזינן אי מצפרא לפניא מצו אזלו מסורא לנהרדעא לא הוו זוממין ואי לא הוו זוממין, (ואמרה) [ואמרו] דלא חיישינן לגמלא פרחא, ואם תכחש העדות בטילה, וחזר הדין לעיקרו המוציא מחבירו עליו הראיה, ובזה א"ר נחמן [כתובות כ' ע"א] אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה מידי דהוי אנכסי דבר שטיא דבר שטיא זבין נכסי אתו בי תרי אמרו כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין א"ר אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. ועוד נזכור איך דרך ההזמה והוא כגון עדים שהעידו שראובן לוה משמעון ק' כסף בא"י ביום פלוני ובאו שנים אחרים ואמרו להם אותו היום עמנו הייתם בבבל והודו להם הראשונים על זה או ישתקו, בדרך הזה נעשו זוממין ובזה אמר המשנה באי זה צד העדים נעשים זוממין ואמרו [מכות שם] אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן כיצד מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם האיך אתם מעידין שהרי הורג זה או הנהרג היה עמנו אותו היום במקום פלוני, אין אלו זוממין, אבל אמרו להם האיך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם. ולא תושלם ההזמה אלא בפני הניזומין ושיודו או ישתוקו, ואם אינו בפניהם או לא שתקו אינה נקראת הזמה אלא הכחשה ובטלה העדות, לדברי חז"ל במקום אחר [ב"ק ע"ג ע"ב] ובכתובות (ו)באשה שנתאלמנה [י"ט ע"ב] א"ר ששת זאת אומרת הכחשה תחילת הזמה, וכשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם, א"ל רב נחמן אי הוו קמן לא הוה משגחינן בהו דהויא לה עדות מוכחשת השתא דאלו הוו דילמא הוו מודו מהימני, אלא אמר רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ולא הזמה ולא הכחשה נשלמת אלא בב' עדים כנגד שני עדים, אבל עד אחד אינו כלום כמ"ש [יבמות פ"ח ע"ב] אין דבריו של אחד במקום שנים. וכן צריכין שתי הכיתות להיות דבר ברור בעדותן שיהיו מכחישין זו את זו, אם האחת אומרת ראיתי והאחת אומרת לא ראיתי אין עדות הראיה מוכחשת אלא עדות מקויימת היא ומי שלא ראו אין בהם ממש, כדברי רבותינו ז"ל [כתובות כ"ג ע"א] לא ראינו אינה ראיה. ואפילו אם תהיינה שתי הכיתות בחצר אחד שוכנות וכת אחת מעידה שראיתי שקידש פלוני ופלוני וכת אחת מעידה שלא ראיתי, כת המעיד שראיתי עליה אנו סומכין אם תהיה עדות שיתכן להיעשות בסתר, כמ"ש בתירוצא [שם] אלא א"ר אשי שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומר[ים] לא ראינוה שנתקדשה הרי זו לא תינשא ואם נשאת תצא, פשיטא לא ראינוה אינה ראיה, לא צריכא דדיירי בחצר אחת מהו דתימא אי איתא דאיקדשה קלא אית ליה למילתא, קמ"ל דעבדי אינשי דמקדשי בצינעא, אלא אם תהיינה שתי הכתות מוועדות במקום אחד ואמר אחת לא ראינו עמדה בדרך הכחשה.
וגם יש להכחשה דרך אחרת, והוא כגון עדים שהעידו שלראובן ק' כסף על שמעון בלבד, וכת אחרת אמר שמאתים חייב לו ושתיהם מעידות זמן א' ומקום א' אין זו הכחשה, אלא הדין לפרוע שמעון לראובן ק' כסף בלבד שבמאה שתיהן מודות ובמאה אחרים שמכחישין עידי המאה לכת המאתים עדותם בטלה אם עדותן בעת אחת. וכן אם אין שם אלא כת אחת והעיד העד הא' במנה והאחד במאתים בעת אחת ובמקום אחד וגם זה במנה אין שם הכחשה בחילוקם אלא חייב הלוה לפרוע המנה כי שניהם במנה מסכימים. ואם הם שתי כתות עדים אחת אומרת במנה ואחת אומרת במאתים זו בזמן א' וזו בזמן א' עדות שתיהן מקויימת, כמ"ש [סנהדרין ל"א ע"א, ב"ב מ"א ע"ב] א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כתי עדים אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה, על מה נחלקו על כת אחת שא' אומר מנה ואח' אומר מאתים שבית שמאי אומר נחלקה עדותן וב"ה אומר יש בכלל מאתים מנה, וזהו בדבר שבמניין, ועוד חלקו בדבר שבמדת הלח וזהו, וכן אפילו אם מתחלפין העדים בגוף הדבר כגון עד א' אומר חביות חלב הפקיד אצלך והא' אומר חבית דבש חייב ליתן לו חלב מתוך דבש שיעור ששניהם שוין, כמ"ש [שם] א' אומר חבית של יין וא' אומר חבית של שמן הוה עובדא ואתא לקמיה דר' אמי וחייביה לשלומי חביתא דחמרא מיגו חביתא דמשחא, ועוד אמרו [סנהדרין ל' ע"ב] לענין המחלף (באין) [בעין] א"ר יהודה עדות המכחשת זו את זו בדיני נפשות בבדיקות כשירה בדיני ממונות, א"ר מסתברא מילתיה דרב יהודה באחד אומר בארנקי (סחורה) [שחורה] ואחד אומר בארנקי [לבנה], אבל א' אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן אין מצטרפין, וזה אם יהיה חילופם בדבר החשבון בלבד והמספר אבל שניהם מסכימים בהלואה [או] מת(ו)נה או בפקדון וכדומה להם, אבל אם אחד מעיד בהלואה או במתנה חלוטה והאחד מעיד על תנאי אפילו אם הם חתומים בשטר ובשטר אינו כתוב התנאי ועדות השטר אינו יכול להתקיים אלא מפי אלו העדים, הדין לעשות כדברי העד שמעיד תנאי או לבטל השטר מעיקרו, כמ"ש [כתובות י"ט ע"ב] עד א' אומר תנאי ועד א' אומר אינו תנאי, א"ר פפא תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוי ליה חד ואין דבריו של א' במקום ב', מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפילו תרווייהו נמי אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קאתו האי נמי למיעקר סהדותיה קאתי, והלכתא כרב הונא ברי' דר"י, וכל הדומה ושווה לזה דינו כך.
ואחר כל זה נבאר כלל דין הארבע שכבר זכרנו, וזה כגון שתי (בתי) [כתי] עדים המכחישות זו את זו ודנין אותם בדין מוכחשין ונבטל עדות כולם לפי שאין יכולין להתברר עם איזו כת האמת ועם איזו כת השקר, והעמדנו כולם בחזקת פסלות, והדין המוציא מחבירו עליו הראיה, והוחזק עדות אלו העדים אלינו בחזקת ספק כזב שלא יתכן שלא תהיה כת אחת שקר, ויתכן להיות שתיהן שקר. ואם יעידו אלו השתי כתות בעדות אחרת זולתי המוכחשת, כגון ראובן חייב לשמעון שתי מלוות ק' זהובים בשטר א' ונ' בשטר א', הנ' ששווים ב' השטרות גובה והשאר בטל, אלא אם יש בשטר ההוא עדים אחרים זולתי המוכחשים, כמ"ש [שבועות מ"ז ע"א] לוה אחד ומלוה אחד ושתי שטרות יד בעל השטר על התחתונה, וכן אם יהיו ב' מלוין ולווה אחד כגון מן המוכחשין ב' עדים שהעידו כי לראובן על שמעון ק' כספים מכת האחרת וב' אחרים מן המוכחשים העידו כי ללוי על שמעון ד' כספים, דין זה כדין משנתינו, נשבע ראובן תוספת על העדות שזה הממון שמעון חייב לי וגובה, וכן גם לוי נשבע וגובה כדין חנווני על פנקסו, כמו שאמרו [שם] שני מלוין ואחד לווה היינו מתניתין, זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל, ואעפ"י שכת אחת בבירור שקרים הן נשבעין ונוטלין. וזכרתי כלל אלו המוקדמים כאחד התלויים בשבועה וליטול. אבל אם יהיו ב' לווין וחד מלוה אין נמשך זה הדין לשבועה, וזה כגון שכת אחת מן המוכחשין מעידה כי ראובן חייב לשמעון ק' כספים וכת אחרת מן המוכחשין מעידים שראובן חייב ללוי ק' כספים לא נדון בהם לישבע וליטול אלא יחלוקו, זה יקח חצי שטרו וזה יקח חצי שטרו, כמו שאמרו [שם] ב' לווין וחד מלוה מאי בתר דידהו אזלינן או בתר דידיה אזלינן תיקו, וכל תיקו דממונא דינו לחלוק, וכך אנו דנין ממון המוטל בספק חולקין. אבל היו ב' מלוין וב' לוין בממון זה זולתי זה וזה יצאו מכלל שלשה דינין הראשונים, וזה כגון אלו ב' כתות המכחישות זו את זו מעידות בעדות אחרת כת אחת מעידה שלראובן על שמעון כך וכך דינר וכת אחרת מעידה שללוי על יהודה כך וכך דינר, זהו מחלוקת רב הונא ורב חסדא, דאיתמר [שם] שתי כיתות עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי, דכולי עלמא שני מלוין ושני לווין ושני שטרות היינו פלוגתייהו, פירוש דברי רב הונא שכל כת שבאת בפני עצמה ומעידה ואין מי שמכחישה היא האמת וזולתה כזב, וכן עוד נאמר באחרת בבואה לבדה להעיד, והן דבריו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ופי' דברי רב חסדא כל כת מהם בחזקת מוכחשת עומדת שאין בנו כח לברר האמת מתוך הכחש ולא יתכן שלא תהיה אח[ת] כזב ויתכן שתהיינה שתיהן כזב שלא זו ולא זו באו עדות ובכחש שהעידו שתיהן, ומספק אין מוציאין ממון, וכן דבריו בהדי סהדי שקרי למה לי, והדין לעשות כדברי רב חסדא שמספק אין מוציאין ממון, שכך אמרו חכמים [כתובות ע"ג ע"ב] ספק ממון להקל, ואין אנו יכולין להעמיד שתיהן בחזקת כשרות מספק שנאמר שמא זו שהעידה אמת והאחרת כיחשה וכן עוד נאמר בשנייה, אלא אנו מחזיקין שתיהן בכחש כא' ועדותם נחשבת כאין. וראיה לחזק זו ההלכה החלוקה בד' חלקים בעדות אחרת זולת הראשונים, לדבריהם [שבועות מ"ח ע"א] מתיבי א' אומר גבוה שתי מרדעות וא' אומר שלש עדותן קיימת, אחת אומרת שלש ואחת אומרת חמש עדותן בטלה, אבל מצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון ותיובתא דרב חסדא, ומפריק רבא לא לאותה עדות דראש חודש כגון דאתא תרי ואמ' גבוה שלש מרדעות מאי טעמא דהוו להו תרין וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים, וקמא ליה דרב חסדא בפירוקא דרבא דקאים כוותיה, ואעפ"י שמצינו במקום אחר מן הגמרא [ב"ב ל"א ע"ב] שרב נחמן אמר כדברי רב הונא ושם הלכה כרב נחמן לפי ששם דבריו בדרך הכחשה שכבר פירשנו כי בשיעור ששתי הכיתות מסכימות גובה והנה הוא בעדות אחרת, לדבריהם [שם] ורבא עד כאן לא קאמר רב הונא אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא קאמר, ויש מי שאומר שהלכה כרב הונא הואיל ורב נחמן הסכים כמותו שהלכה כרב נחמן בדיני, ופירוק רבא אינו מפרק, ועל כן הוצרכתי להרחיב ביאור אלו הטעמים.
<h2>דף כג.</h2>
השער החמישי מן הנשבעין ונוטלין, חנוני על פנקסו. ופירושו כגון אדם שאמר לחבירו תן לפ' ק' כסף שאני חייב לו, ואמר זה נתתי ואמר השליח לא נתן לי כלום, השליח נשבע שלא נתן לו ונוטל חובו מבעל הבית, וגם הנשלח אליו נשבע שנתתי לשלוחך ונוטל (ה)[מ]בעל הבית, כדתנן [שבועות מ"ה ע"א] חנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר כתוב על פנקסי שאתה חייב לי ד' זוז, אלא שיאמר תן לבני בסלע חטים ולפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והם נשבעין ונוטלין, ופי' בגמ' [שם מ"ז ע"ב] תניא אמר ר' טורח שבועה זו למה א"ל ר' חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, ואפי' שאחד מהם כופר בשבועתן אין לחשוש בזה כי המונע זה הוא בן ננס ואין הלכה כמותו, כמו שאמרו [שם מ"ה ע"א] אם כן אלו ואלו באין לידי [שבועת] שוא ואין הלכה כמותו אלא צריכין לישבע אלו בפני אלו שמא יתבייש ויודה המכזב ולא ישבע, כמו שאמרו [שם מ"ז ע"ב] אמר רבא נשבעין פועלין לבעל הבית במעמד חנווני כי היכי דליכספו מיניה.
וכן השוו רבותינו ז"ל דין שכירות עדים המכחישות זו את זו בכלל זה הדין שדומה לו רק דרך הכחשת העדות והכחשת השבועה ודינן מדין המכחישין נכנס תחת זה הכלל. וראיתי לפרש הנה דרך המכחישין והיא מתחלקת בד' דרכים מעלה על גב מעלה. וכך פרשום הקדמונים. הא' שני מלווין ושני לוין ושני שטרות. והב' לוה א' ומלוה א' וב' שטרות. והג' שני מלווין וא' לווה. והד' שני לוין ואחד מלווה. והזכרתי עיקרם שוב אחזור לפירושם. הא' הוא הנאמר בו [שבועות מ"ז ע"ב, ב"ב ל"א ע"ב] אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי. וזה אם יהיו ב' מלווין וב' לווין. והב' אמרו כי יד בעל השטר על התחתונה לפי שהוא לווה אחד. והג' דינו כדין חנווני על פנקסו זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל לפי שהם ב' מלווים. והד' העמידוהו הקדמונים ואמרו תיקו לפי שהם ב' לווים.
ועתה אבאר בפירוש כל אחד היטב כדי להבין כל שומע. והאיך דין ההכחשה והעדות המוכחשת ומה משפט בהם. והם ד' חלקים הנזכרים למעלה. אבל עיקר ההכחשה היא כגון ב' אנשים העידו שראובן לוה מן שמעון בירושלם ביום פ' ק' כסף, ובאו ב' אחרים ואמרו שבו ביום שהעידו אלו היה ראובן או שמעון עמנו בטבריא וכדומה להם, זהו עיקר ההכחשה. והדין בזה צריך הדיין לראות אם העידו הראשונים שראו העדות בבוקר והאחרונים אמרו לעת ערב היה המלוה או הלוה באותו המקום הא' רואין אם יתכן לאדם הממהר מאד בהליכתו זולתי (גוזל) [גמל] פורח להגיע באותו המקום מן הבקר עד עת ערב, העדות של ראשונים מקיימת, ואם לא יתכן כלל עדותן מוכחשת, ובזה אמרו הקדמונים לענין הזמה [מכות ה' ע"א] א"ר באו שנים ואמר[ו] בצפרא דחד בשבא בסורא הרג פלוני את הנפש ובא[ו] שנים ואמרו בפניא דחד בשבא עמנו הייתם בנהרדעא, חזינן אי מצפרא לפניא מצו אזלו מסורא לנהרדעא לא הוו זוממין ואי לא הוו זוממין, (ואמרה) [ואמרו] דלא חיישינן לגמלא פרחא, ואם תכחש העדות בטילה, וחזר הדין לעיקרו המוציא מחבירו עליו הראיה, ובזה א"ר נחמן [כתובות כ' ע"א] אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה מידי דהוי אנכסי דבר שטיא דבר שטיא זבין נכסי אתו בי תרי אמרו כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין א"ר אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. ועוד נזכור איך דרך ההזמה והוא כגון עדים שהעידו שראובן לוה משמעון ק' כסף בא"י ביום פלוני ובאו שנים אחרים ואמרו להם אותו היום עמנו הייתם בבבל והודו להם הראשונים על זה או ישתקו, בדרך הזה נעשו זוממין ובזה אמר המשנה באי זה צד העדים נעשים זוממין ואמרו [מכות שם] אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן כיצד מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם האיך אתם מעידין שהרי הורג זה או הנהרג היה עמנו אותו היום במקום פלוני, אין אלו זוממין, אבל אמרו להם האיך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם. ולא תושלם ההזמה אלא בפני הניזומין ושיודו או ישתוקו, ואם אינו בפניהם או לא שתקו אינה נקראת הזמה אלא הכחשה ובטלה העדות, לדברי חז"ל במקום אחר [ב"ק ע"ג ע"ב] ובכתובות (ו)באשה שנתאלמנה [י"ט ע"ב] א"ר ששת זאת אומרת הכחשה תחילת הזמה, וכשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם, א"ל רב נחמן אי הוו קמן לא הוה משגחינן בהו דהויא לה עדות מוכחשת השתא דאלו הוו דילמא הוו מודו מהימני, אלא אמר רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ולא הזמה ולא הכחשה נשלמת אלא בב' עדים כנגד שני עדים, אבל עד אחד אינו כלום כמ"ש [יבמות פ"ח ע"ב] אין דבריו של אחד במקום שנים. וכן צריכין שתי הכיתות להיות דבר ברור בעדותן שיהיו מכחישין זו את זו, אם האחת אומרת ראיתי והאחת אומרת לא ראיתי אין עדות הראיה מוכחשת אלא עדות מקויימת היא ומי שלא ראו אין בהם ממש, כדברי רבותינו ז"ל [כתובות כ"ג ע"א] לא ראינו אינה ראיה. ואפילו אם תהיינה שתי הכיתות בחצר אחד שוכנות וכת אחת מעידה שראיתי שקידש פלוני ופלוני וכת אחת מעידה שלא ראיתי, כת המעיד שראיתי עליה אנו סומכין אם תהיה עדות שיתכן להיעשות בסתר, כמ"ש בתירוצא [שם] אלא א"ר אשי שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומר[ים] לא ראינוה שנתקדשה הרי זו לא תינשא ואם נשאת תצא, פשיטא לא ראינוה אינה ראיה, לא צריכא דדיירי בחצר אחת מהו דתימא אי איתא דאיקדשה קלא אית ליה למילתא, קמ"ל דעבדי אינשי דמקדשי בצינעא, אלא אם תהיינה שתי הכתות מוועדות במקום אחד ואמר אחת לא ראינו עמדה בדרך הכחשה.
וגם יש להכחשה דרך אחרת, והוא כגון עדים שהעידו שלראובן ק' כסף על שמעון בלבד, וכת אחרת אמר שמאתים חייב לו ושתיהם מעידות זמן א' ומקום א' אין זו הכחשה, אלא הדין לפרוע שמעון לראובן ק' כסף בלבד שבמאה שתיהן מודות ובמאה אחרים שמכחישין עידי המאה לכת המאתים עדותם בטלה אם עדותן בעת אחת. וכן אם אין שם אלא כת אחת והעיד העד הא' במנה והאחד במאתים בעת אחת ובמקום אחד וגם זה במנה אין שם הכחשה בחילוקם אלא חייב הלוה לפרוע המנה כי שניהם במנה מסכימים. ואם הם שתי כתות עדים אחת אומרת במנה ואחת אומרת במאתים זו בזמן א' וזו בזמן א' עדות שתיהן מקויימת, כמ"ש [סנהדרין ל"א ע"א, ב"ב מ"א ע"ב] א"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על שתי כתי עדים אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה, על מה נחלקו על כת אחת שא' אומר מנה ואח' אומר מאתים שבית שמאי אומר נחלקה עדותן וב"ה אומר יש בכלל מאתים מנה, וזהו בדבר שבמניין, ועוד חלקו בדבר שבמדת הלח וזהו, וכן אפילו אם מתחלפין העדים בגוף הדבר כגון עד א' אומר חביות חלב הפקיד אצלך והא' אומר חבית דבש חייב ליתן לו חלב מתוך דבש שיעור ששניהם שוין, כמ"ש [שם] א' אומר חבית של יין וא' אומר חבית של שמן הוה עובדא ואתא לקמיה דר' אמי וחייביה לשלומי חביתא דחמרא מיגו חביתא דמשחא, ועוד אמרו [סנהדרין ל' ע"ב] לענין המחלף (באין) [בעין] א"ר יהודה עדות המכחשת זו את זו בדיני נפשות בבדיקות כשירה בדיני ממונות, א"ר מסתברא מילתיה דרב יהודה באחד אומר בארנקי (סחורה) [שחורה] ואחד אומר בארנקי [לבנה], אבל א' אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן אין מצטרפין, וזה אם יהיה חילופם בדבר החשבון בלבד והמספר אבל שניהם מסכימים בהלואה [או] מת(ו)נה או בפקדון וכדומה להם, אבל אם אחד מעיד בהלואה או במתנה חלוטה והאחד מעיד על תנאי אפילו אם הם חתומים בשטר ובשטר אינו כתוב התנאי ועדות השטר אינו יכול להתקיים אלא מפי אלו העדים, הדין לעשות כדברי העד שמעיד תנאי או לבטל השטר מעיקרו, כמ"ש [כתובות י"ט ע"ב] עד א' אומר תנאי ועד א' אומר אינו תנאי, א"ר פפא תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוי ליה חד ואין דבריו של א' במקום ב', מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפילו תרווייהו נמי אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קאתו האי נמי למיעקר סהדותיה קאתי, והלכתא כרב הונא ברי' דר"י, וכל הדומה ושווה לזה דינו כך.
ואחר כל זה נבאר כלל דין הארבע שכבר זכרנו, וזה כגון שתי (בתי) [כתי] עדים המכחישות זו את זו ודנין אותם בדין מוכחשין ונבטל עדות כולם לפי שאין יכולין להתברר עם איזו כת האמת ועם איזו כת השקר, והעמדנו כולם בחזקת פסלות, והדין המוציא מחבירו עליו הראיה, והוחזק עדות אלו העדים אלינו בחזקת ספק כזב שלא יתכן שלא תהיה כת אחת שקר, ויתכן להיות שתיהן שקר. ואם יעידו אלו השתי כתות בעדות אחרת זולתי המוכחשת, כגון ראובן חייב לשמעון שתי מלוות ק' זהובים בשטר א' ונ' בשטר א', הנ' ששווים ב' השטרות גובה והשאר בטל, אלא אם יש בשטר ההוא עדים אחרים זולתי המוכחשים, כמ"ש [שבועות מ"ז ע"א] לוה אחד ומלוה אחד ושתי שטרות יד בעל השטר על התחתונה, וכן אם יהיו ב' מלוין ולווה אחד כגון מן המוכחשין ב' עדים שהעידו כי לראובן על שמעון ק' כספים מכת האחרת וב' אחרים מן המוכחשים העידו כי ללוי על שמעון ד' כספים, דין זה כדין משנתינו, נשבע ראובן תוספת על העדות שזה הממון שמעון חייב לי וגובה, וכן גם לוי נשבע וגובה כדין חנווני על פנקסו, כמו שאמרו [שם] שני מלוין ואחד לווה היינו מתניתין, זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל, ואעפ"י שכת אחת בבירור שקרים הן נשבעין ונוטלין. וזכרתי כלל אלו המוקדמים כאחד התלויים בשבועה וליטול. אבל אם יהיו ב' לווין וחד מלוה אין נמשך זה הדין לשבועה, וזה כגון שכת אחת מן המוכחשין מעידה כי ראובן חייב לשמעון ק' כספים וכת אחרת מן המוכחשין מעידים שראובן חייב ללוי ק' כספים לא נדון בהם לישבע וליטול אלא יחלוקו, זה יקח חצי שטרו וזה יקח חצי שטרו, כמו שאמרו [שם] ב' לווין וחד מלוה מאי בתר דידהו אזלינן או בתר דידיה אזלינן תיקו, וכל תיקו דממונא דינו לחלוק, וכך אנו דנין ממון המוטל בספק חולקין. אבל היו ב' מלוין וב' לוין בממון זה זולתי זה וזה יצאו מכלל שלשה דינין הראשונים, וזה כגון אלו ב' כתות המכחישות זו את זו מעידות בעדות אחרת כת אחת מעידה שלראובן על שמעון כך וכך דינר וכת אחרת מעידה שללוי על יהודה כך וכך דינר, זהו מחלוקת רב הונא ורב חסדא, דאיתמר [שם] שתי כיתות עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי, דכולי עלמא שני מלוין ושני לווין ושני שטרות היינו פלוגתייהו, פירוש דברי רב הונא שכל כת שבאת בפני עצמה ומעידה ואין מי שמכחישה היא האמת וזולתה כזב, וכן עוד נאמר באחרת בבואה לבדה להעיד, והן דבריו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ופי' דברי רב חסדא כל כת מהם בחזקת מוכחשת עומדת שאין בנו כח לברר האמת מתוך הכחש ולא יתכן שלא תהיה אח[ת] כזב ויתכן שתהיינה שתיהן כזב שלא זו ולא זו באו עדות ובכחש שהעידו שתיהן, ומספק אין מוציאין ממון, וכן דבריו בהדי סהדי שקרי למה לי, והדין לעשות כדברי רב חסדא שמספק אין מוציאין ממון, שכך אמרו חכמים [כתובות ע"ג ע"ב] ספק ממון להקל, ואין אנו יכולין להעמיד שתיהן בחזקת כשרות מספק שנאמר שמא זו שהעידה אמת והאחרת כיחשה וכן עוד נאמר בשנייה, אלא אנו מחזיקין שתיהן בכחש כא' ועדותם נחשבת כאין. וראיה לחזק זו ההלכה החלוקה בד' חלקים בעדות אחרת זולת הראשונים, לדבריהם [שבועות מ"ח ע"א] מתיבי א' אומר גבוה שתי מרדעות וא' אומר שלש עדותן קיימת, אחת אומרת שלש ואחת אומרת חמש עדותן בטלה, אבל מצטרפין לעדות אחרת מאי לאו לעדות ממון ותיובתא דרב חסדא, ומפריק רבא לא לאותה עדות דראש חודש כגון דאתא תרי ואמ' גבוה שלש מרדעות מאי טעמא דהוו להו תרין וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים, וקמא ליה דרב חסדא בפירוקא דרבא דקאים כוותיה, ואעפ"י שמצינו במקום אחר מן הגמרא [ב"ב ל"א ע"ב] שרב נחמן אמר כדברי רב הונא ושם הלכה כרב נחמן לפי ששם דבריו בדרך הכחשה שכבר פירשנו כי בשיעור ששתי הכיתות מסכימות גובה והנה הוא בעדות אחרת, לדבריהם [שם] ורבא עד כאן לא קאמר רב הונא אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות לא קאמר, ויש מי שאומר שהלכה כרב הונא הואיל ורב נחמן הסכים כמותו שהלכה כרב נחמן בדיני, ופירוק רבא אינו מפרק, ועל כן הוצרכתי להרחיב ביאור אלו הטעמים.
<h2>דף נה.</h2>
השער העשירי. הנפרע מנכסי יתומים, והוא כגון אדם שהוציא שטר חוב על היתומים ורוצה להיפרע אינו נפרע אלא בשבועה, כמ"ש [שבועות מ"ב ע"ב] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ולא כל הנפרע מנכסי יתומים לא יתכן לו ליפרע אלא בשבועה שבזה הדין יש לו פנים הרבה הנפרעים מנכסי יתומים ליפרע בלא שבועה. והנני מפרשם. האחד הקובע בחובו זמן לחבירו לפורעו ומת הלוה בתוך הזמן גובה מן היתומים בלא שבועה, כמ"ש [ב"ב ה' ע"ב] א"ר שמעון בן לקיש הקובע זמן לחבירו לפורעו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו, ואמר אחרי כן מר בר רב אשי עביד כרשב"ל, והלכתא כרשב"ל ואפילו מיתמי, ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ה"מ לאחר זמנו אבל בתוך זמנו חזקה לא עביד אינש דפרע בגו זמניה. והשני כגון ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון וכפר שמעון על השטר ומת ואח"כ קיים ראובן השטר חוב, גובה מיתמי שמעון בלא שבועה, או אם אמרו היתומים שאבינו אמר לנו שזה השטר זיוף הוא וקיימו המלוה גובה מן היתומים בלא שבועה, כמ"ש [כתובות פ"ח ע"ב] א"ר זריקא אמר ר' יהודה לא שנו אלא שאמרו יתומים אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אם אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין מהם בלא שבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. והשלישי אם צוה הלוה תנו לפלוני שיפרע המלוה חובו ואחרי כן אמרו היורשין שחזר אבינו ואמר לנו פרעתיו אינן נאמנין, כמ"ש [ב"ב קע"ה ע"א] שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין דאי לאו דהוה דכיר שפיר לא הוה פסיק ליה למילתא ואמר הבו ליה, אבל אם לא צוה תנו לו אלא אמר לפלוני עלי כך וכך ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתיו נאמנין אם ישבעו לו על כך, כמ"ש [שם] אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפ' בידי ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין דכיון דלא פסקה למילתא איכא למימר דלבתר הכי אידכר בשער ראשון נוטל בלא שבועה כצוואת הלוה. השנית אם לא יאמרו היורשים שחזר בהודאתו גם זה נוטל בלא שבועה. השלישית אם יודו היורשין כמו שיודעין בזה החוב שאינו פרוע נוטל בלא שבועה. הרביעית אם נתבע הלוה בב"ד בפירעון שטר זה ונתחייב ולא פרע ושימתוהו ב"ד ומת בשמתא נוטל בלא שבועה בזה, כאשר דקדקו הקדמונים [שם קע"ד ע"ב] מאי בינייהו איכא בינייהו שחייב מודה אי נמי דשמתוהו ומית בשמתיה, שלחו מתם שמתוהו ומית בשמתיה הילכתא כר"ה בריה דר' יהושע דלא צריך שבועה. (וה"ה) [והה'] כגון שייחד שדה או בית וכדומה להם לאשתו בד' גבולים להיפרע כתובתה ממנו אחרי מותו נפרעת מהם בלא שבועה, כמ"ש [כתובות נ"ה ע"א] ייחד לה ארעא בד' מצרני גבייא בלא שבועה. הו' אם יהיו נכסי הכתובה נמצאים בעינם, או אם ידוע שאלו הנכסים בעלה חילפם ואלו נכנסו במקום אלו נוטלתן בלא שבועה, כמ"ש [שם] מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה, ליתנהו בעינייהו פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרו בשבועה והילכתא בלא שבועה. וראוי לידע שמי שאין לו שטר ולא קניין על המת אלא מלוה בעדות ברורה בלבד גובה מן היורשין ובשבועה ואין צריך שטר, כמ"ש [קדושין י"ג ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא, וזה אחר כמה תנאים ודרכים, ואין זה מקום ביאורם.
<h2>דף סה:</h2>
והעשירי מהם שאיחרתי פירושו זהו מקומו שישבע בגזירה, האומר אין לי לפרוע שטר חובי, ולמה הפרשתיו, שאין תשלום דינו שבועתו אלא אחרי שבועתו דינו נדחית ונעתקת לדברים אחרים ועדיין קיימת, והוא כגון ראובן שחייב לשמעון מלוה בשטר או לכתובת אשתו וטוען שאין לו נכסים לפורען, וראוי לחפש אם יש לו דבר מגולה לבני אדם מטלטלין או קרקעות, ואם הם קרקע כותבין לו אדרכתא עליו, ואם הם מטלטלין משמתינן ליה עד שיתנם להם בפירעון חובו, ואם אין לו דבר מגולה לבני אדם ראוי לשמתו ולהחרימו זמן הוא צ' יום ואח"כ משביעין אותו שאין ידו משגת לפרוע חובו זה לא כולו ולא מקצתו, ואז ינתן לו זמן להבא על החוב ויומתן עליו עד עת אחרת, אבל אם יוציא כל נכסיו בעת השבועה ואמר זה מה שעמי, אינו דין שיקח בעל החוב הכל וזה יצטרך לבריות, אלא הדין ליתן לו מקצת מנכסיו להשתמש בהם, ואם הוא אומן ראוי ליתן לו מקצת מכלי אומנותו להתעסק ולחיות בהם מכל דבר ודבר חלק א', כמ"ש חכמים [ב"מ קי"ג ע"ב, ערכין כ"ג ע"ב] נותנין לו מטה ומפץ לעני, ואם היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, אם היה חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגירות, אבל כגון ספרים וכתבי הקודש הכל לוקחין ממנו ואפי' תפילין בפריעת חובו, כמ"ש [ב"ק ק"ב ע"ב, ב"ב קנ"א ע"א] המקדיש נכסיו מעלין לו תפילין, והקדש וחוב ההדיוט שניהם שווין ואין הפרש ביניהם, כמ"ש [ערכין כ"ד ע"א] ההוא גברא דזבין נכסיה אתא לקמיה דרב יימר אמר סלוקו ליה תפילין, פשיטא מתני' היא מהו דתימא ה"מ מקדיש אבל מוכר לא קמ"ל דלא שנא. וכן הבגדים שאינו צריך לו ואפי' אם יש לו טובים בימי החול לוקחים אותם ממנו ונותנין לו בגדים הראויים למלבוש חול, כמ"ש [ב"מ קי"ג ע"ב] הרי שהיה נושה בו אלף והיה לבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו אצטלא הראוי לו. וכן מסדרין אותו בשאר כל נכסיו ונותנין לו ממעשה ידיו מה שראוי לו ולביתו ולבניו הקטנים שלא השלימו עדיין שש שנים וחכמים חייבוהו במזונותם אבל בניו הגדולים לא, כי כן אמר [כתובות ס"ה ע"ב] דרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אעפ"י שאמר אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים אבל זן אותם כשהם קטני קטנים ועד כמה עד בן שש, והמותר ממעשה ידיו נותנים לבעל חובו. ועוד אמרו [ב"מ קי"ד ע"א] מנין שמסדרין בבעל חוב גמר מיכה מיכה מערכין כתיב בבע"ח וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך וכתיב בערכים ואם מך הוא מערכך מה להלן מסדרין אף כאן מסדרין. ואחרי שיוציא להם כל נכסיו ויסדרו לו כאשר פירשתי דינן לישבע בגזירה על הנסתר וינתן לו זמן בנשאר לפורעו מעט מעט בחשבון החוב, כדכתיב [ויקרא כ"ז] על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן. ואם ימצא מקצתן מן הדיינים שידין להשביעו קודם עבור עליו צ' יום מחרימין, וגם יחייבו שבועה כל ל' יום שאין ידי משגת לפורעך, אינו הדין כך, למה כי זו השבועה במקום האדרכתא עומדת שאין אנו כותבין אותה אלא אחר צ' יום אם דוחה הבע"ד לחבירו ונסתר, כמו שאמרו [ב"ק קי"ב ע"ב] אי לא אתי בזימניה נטרינן ליה ב' וה' וב', אתא אתא, לא אתא כתבינן עליה פיתקא ומשמתינן ליה צ' יומי, ל' יומי קדמאי לא נחתינן לנכסיה דאמרי דילמא קא טרח אזוזי, מציעאי לא נחתינן לנכסיה דאמרו דילמא לא אשכח למיזף וקא טרח לזבוני, בתראי לא נחתינן לנכסיה דאמרו דילמא לוקח גופיה קא טרח אזוזי, ואם זה על מי שידו משגת ודוחה עצמו כ"ש על העני שאין ידו משגת ודוחה עצמו אולי ימכור כלום או יקח בהלואה שאין מחייבין אותו שבועה אלא לאחר צ' יום, ועוד לא יתכן לחייבו כל ל' יום שבועה (דלא) [דלמא] מהנפקינן שם שמים לבטלה, אלא דנין אותו להשביעו אחר תשעים יום ובכלל השבועה ההיא משביעין אותו שאם תשיג ידו מכאן ולהבא שלא יהא רשאי לדחות בעל דינו ולהסתירה ממנו אלא יפרעם לו בחובו, וכגון זה אמרו [ב"מ ק"י ע"א] אטרוחי בי דינא תרי זימני לא אטרחינן.
<h2>דף עט:</h2>
השער הי"ח. המוציא הוצאות על נכסי אשתו, והוא מי שהשביח קרקעות אשתו והוציא הוצאות משלו ועתה מגרשה ותובע הוצאותיו, רואין אם לא אכל מהם כלום אחר שהוציא ההוצאות ישבע כמה הוציא ויקח כמו שאמר [כתובות ע"ט ע"ב, ב"מ ל"ט ע"א] המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. ודבריהם מה שאכל אכל אם היתה אכילתו דרך כבוד אפילו תאנה אחת או גרוגרת נשתלם יציאותיו, כמו שאמרו [כתובות שם] וכמה קימעא א"ר אסי אפי' גרוגרת אחת וא"ר אסי א"ר יוחנן והוא שאכלה דרך כבוד. וזה מה שאמרו מה שאכל אכל אם יאכל מפירות השדה או משכירות וכדומה להם אבד מה שהוציא, אבל אם אכל מגוף הקרן לא איבד יציאותיו, כאשר אמרו הקדמונים [שם פ' ע"א] ההיא איתתא דנפלו לה אלפא זוזי בי חוזאי אזל בעלה אפיק אנכסה שית מאה ואייתי ארבע מאה בהדי דקא אתי איצטריך לחד זוזא באורחא אפיק מינייהו אתא לקמיה דר' אמי אמר ליה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, אמרו ליה רבנן ה"מ היכא דאכל פירא האי קרנא אכל, א"כ היה הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. וזה שאמרנו ישבע כמה הוציא ויטול אם היה שבח הקרקע יותר על ההוצאה נשבע ונוטל ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו מן ההוצאה אלא כשיעור השבח, כמו שאמ' [שם] א"ר אסי והוא שיש שבח כנגד ההוצאה, ועוד אמר למאי הילכתא אמר רבא שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה.
<h2>דף פה.</h2>
שער י"ג מן הנשבעין ונוטלין, מאן דאיתרע שטריה, וכגון ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון בהתראה וטען שמעון שפרעתיך, ואמר לו ראובן אמת שלקחתי ממך מעות אבל היית חייב לי אותם ממקום אחר, אם לא היו עדים שם בעת הפירעון מגו שאם רצה היה כופר על הכל ואמר להד"מ והודה שלקחתי ומדרך אחרת לקחתי נאמן ובשבועה, כמ"ש [כתובות פ"ה ע"א] אבימי בריה דר' אבהו הוה מסיק ביה זוזי שדרינהו ביד רב חמא בריה דרבה בר אבוהו, בתר דפרעינהו אמר להו הבו לי שטרא אמר ליה הני סיטראי אינון אייתי אחריני דניהב לך שטרא, אתא לקמיה דר' אבהו אמר ליה אית לך סהדי דפרעתינהו אמר ליה לא, אמר ליה א"כ מיגו דיכלין למימר להד"מ יכלין למימר סיטראי נינהו מהימני. פי' סיטראי מצד אחר כמ"ש התרגום [שמות ל"ז] על שתי צדיו על תרין סיטרוהי, ואעפ"י כן אינו נפרע בעל השטר חוב אלא בשבועה שאלו המעות שקבלתי סיטראי היו לפי שכח שטר נתרערע ע"כ אינו גובה אלא בשבועתו, כמ"ש חכמים במקום אחר מן הגמרא [שבועות מ"ב ע"א] ההוא דאמר ליה חבריה הב לי ק' זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמר ליה ולאו פרעתיך, אמר ליה הנהו סיטראי נינהו, ר"נ אמר איתרע שטרא, ר' פפא אמר לא איתרע שטרא, ופי' איתרע נתרועע כדכתיב [דניאל ב'] וכפרזלא די מרעע כל אילין תדיק ותרועי, או נהרס כמו שתרגם [דברים י"ב] ונתצתם ותתרעון, והואיל ונתרועע כח השטר כמו שהשלימו והילכתא איתרע שטרא, נשבע כנגדו ונוטל.
וראוי להשלים דברי בפירוש ה' טעמים בדרך השבועה. הא' כלל השבועה ונאמר כי יוחרם בפני הבעל דין על הדבר הכפור ויענה הוא אמן, ואם אמר זה כבר עמד עליו ענייתו אמן במקום השבועה כדכתיב [במדבר ה'] והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואמרו בסוף זה [שם] ואמרה האשה אמן אמן, ולא נאמר כי אינה שבועה עד שלא שישבע בלשון קדש אלא בכל לשון נשלמה השבועה, דתנן [סוטה ל"ב ע"א] ואלו נאמרין בכל לשון ובסוף אמר בזה שבועת העדות ושבועת הפקדון, וכן כל השבועות. והב' איך תהיה השבועה ואני אומר כאשר כבר סדרתי כי הגזירה ליקח הנשבע ס"ת בידו, ושבועת היסת אינה כן, אלא הדין ליקח התובע מבעל דינו מה שנתחייב לו מן השבועה ביום שני או ביום חמישי עת שיהיה ס"ת בארון, אבל אם הנשבע הוא ת"ח אין אנו מחייבין אותו נשיאת ס"ת בשבועתו אלא מחייבין אותו לישא תפלין במקומו, כמ"ש [שבועות ל"ח ע"ב] שבועה בס"ת ות"ח לכתחלה בתפילין. וגבול ת"ח אעפ"י שיש לחז"ל דברים הרבה בזה אבל גבול הנוהג הנה הוא דבריהם איזהו ת"ח כל שמניח תפילין. וראוי לידע כי הנשים הצנועות אין אנו מחייבין בירורם בכנסת כשבועתם במושב הקהל, לפי שאין חיוב זה אלא לסוטה הנאמר בזה בקבלה [יחזקאל כ"ג] לכן כה אמר ה' העלה עליהן קהל ונתון אתהן לזעוה ולבז, וזה לפי שרוצין להפחיד הנשאר, דתנן [סוטה ז' ע"ב] כל הרוצה לראות בא ורואה שנאמר [יחזקאל שם] ונוסרו (הנשים) כל הנשים ולא תעשנה כזמתכם, אבל אם תבע הבעל דין תקיעת שופר בעת השמתא נותנין לו לפי שמזכירו יום הדין שנאמר בו יום שופר ותרועה. וכן אם יתבע להביא מטת המתים נותנין לו שמזכיר יום המיתה, וכן אם יתבע להביא שקים משיער לפי ששוברים הנפש וכן כל מה שדומין לאלו אין אנו מונעין הבעל דין מלעשותם. ולא אמרנו באשה לבדה אלא לכל כמ"ש [ב"ק ט"ו ע"א] השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה, ואין אנו מונעין הדין הראוי ממנה אלא מצניעין אותה כאשר אנו מצניעין אותה עת רגימתה, ואם בעת מותה מצניעין אותה כ"ש בחייה, דתנן [סנהדרין מ"ד ע"ב] האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. וראוי לידע כי אשת איש אין אנו מחייבין אותה אם נתבעת בשבועה כלל, כי השבועה לנתבע במקום הפירעון כמ"ש שבועת ה' תהיה בין שניהם, וזאת אפילו אם היא חייבת לו אין ב"ד מחייבין אותה לפורעו שאין לה כלום, כמו שאמר המשנה [ב"ק פ"ו ע"א] העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורין, וכן אין אנו מחייבין אותה שבועה כלל אלא כותבין לתובע כמה ראוי לתובעה אחר זמן אם קנתה עצמה, לדבריהם עוד [שם] ומשלמין לאחר זמן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד הרי אלו חייבין.
והג' כי רשות ביד התובע להשביע בעל דינו באיזה מקום שיחפוץ, בין במדינה שעמדו בין שנתחייב לו שבועה בין במדינתם במושב אנשים ידועים, כמו שאמ' [כתובות פ"ה ע"א] ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי אמר להו בעל דינה תיתי ותשתבע לי במתא וכו' וחייבה הדיין בזה. הד' איך יהיה שלא ירמה ויטה דעתו וימצא לו פתח, ונאמר שצריך הדיין להודיעו ראה שלא יהא בדעתך דבר ואתה טועה לישבע על מה שבדעתך, שאין אנו משביעין אותך על דעתך, כמו שאמ' [שבועות כ"ט ע"א] וכשנשבע אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת ב"ד. והה' איך יהי' האיום, ונאמר צריך להזכיר לו עמידת הר סיני שנאמר בו [שמות כ'] לא תשא את שם ה' אלדיך, ויחמיר בענין זה הדבר כמו שאמ' [שם] לא ינקה וכדומה לאלו מן האיומים, כמו שאמ' [שבועות ל"ח ע"ב] שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה אומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה למשה לא תשא, כל עבירות שבתורה נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה ושאר איומים שהזכירו. ואם הסכימו שני בעלי הדין בשבועה אנו ממחין בהם ומתרין בהם שלא יתכן שלא יכשל אחד מהם בשבועה זו, שאם הנתבע נשבע על שקר הוא נכשל ונאמר בו לא ינקה, ואם התובע משביעו על שקר הוא החוטא כדכתיב [זכריה ה'] הוצאתיה נאם ה' ובא אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר, ופירשו חז"ל [שבועות ל"ט ע"א] גנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטענו ומשביעו, נשבע לשקר כמשמעו, ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו, דברים שאין האש אוכלתן שבועת שוא מכלתן, וכן אמר הכתוב [שמות כ"ב] שבועת ה' תהיה בין שניהם ופי' הקדמונים [שבועות ל"ט ע"ב] שמעון בן טרפון אומר מלמד שהשבועה חלה על שניהם, וכמו אלו האיומים צריך לאיים בין שניהם, ואם עשו כן הם נקיים, ואם חזר ואמר אינו נשבע פוטרין אותו מיד, אמר הריני נשבע העומדין שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלו וגו'. וזה כלל שחפצתי לבאר משערי הגמ' משבועות, בעזרת אלקינו, חוץ ממה שלא עלה על לבי או אם נעתק מן הדעת. והקורא כתבי זה אני מעיד עלי אלקים אם יראה בו כלום פרץ יבננו או ידיננו לכף זכות שעל זה היתה כונתי וסמיכתי, ואלקינו יפיק לנו רצון.
<h2>דף פז.</h2>
השער העשירי. הנפרע מנכסי יתומים, והוא כגון אדם שהוציא שטר חוב על היתומים ורוצה להיפרע אינו נפרע אלא בשבועה, כמ"ש [שבועות מ"ב ע"ב] הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ולא כל הנפרע מנכסי יתומים לא יתכן לו ליפרע אלא בשבועה שבזה הדין יש לו פנים הרבה הנפרעים מנכסי יתומים ליפרע בלא שבועה. והנני מפרשם. האחד הקובע בחובו זמן לחבירו לפורעו ומת הלוה בתוך הזמן גובה מן היתומים בלא שבועה, כמ"ש [ב"ב ה' ע"ב] א"ר שמעון בן לקיש הקובע זמן לחבירו לפורעו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרענו בזמנו, ואמר אחרי כן מר בר רב אשי עביד כרשב"ל, והלכתא כרשב"ל ואפילו מיתמי, ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ה"מ לאחר זמנו אבל בתוך זמנו חזקה לא עביד אינש דפרע בגו זמניה. והשני כגון ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון וכפר שמעון על השטר ומת ואח"כ קיים ראובן השטר חוב, גובה מיתמי שמעון בלא שבועה, או אם אמרו היתומים שאבינו אמר לנו שזה השטר זיוף הוא וקיימו המלוה גובה מן היתומים בלא שבועה, כמ"ש [כתובות פ"ח ע"ב] א"ר זריקא אמר ר' יהודה לא שנו אלא שאמרו יתומים אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אם אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין מהם בלא שבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. והשלישי אם צוה הלוה תנו לפלוני שיפרע המלוה חובו ואחרי כן אמרו היורשין שחזר אבינו ואמר לנו פרעתיו אינן נאמנין, כמ"ש [ב"ב קע"ה ע"א] שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין דאי לאו דהוה דכיר שפיר לא הוה פסיק ליה למילתא ואמר הבו ליה, אבל אם לא צוה תנו לו אלא אמר לפלוני עלי כך וכך ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתיו נאמנין אם ישבעו לו על כך, כמ"ש [שם] אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפ' בידי ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין דכיון דלא פסקה למילתא איכא למימר דלבתר הכי אידכר בשער ראשון נוטל בלא שבועה כצוואת הלוה. השנית אם לא יאמרו היורשים שחזר בהודאתו גם זה נוטל בלא שבועה. השלישית אם יודו היורשין כמו שיודעין בזה החוב שאינו פרוע נוטל בלא שבועה. הרביעית אם נתבע הלוה בב"ד בפירעון שטר זה ונתחייב ולא פרע ושימתוהו ב"ד ומת בשמתא נוטל בלא שבועה בזה, כאשר דקדקו הקדמונים [שם קע"ד ע"ב] מאי בינייהו איכא בינייהו שחייב מודה אי נמי דשמתוהו ומית בשמתיה, שלחו מתם שמתוהו ומית בשמתיה הילכתא כר"ה בריה דר' יהושע דלא צריך שבועה. (וה"ה) [והה'] כגון שייחד שדה או בית וכדומה להם לאשתו בד' גבולים להיפרע כתובתה ממנו אחרי מותו נפרעת מהם בלא שבועה, כמ"ש [כתובות נ"ה ע"א] ייחד לה ארעא בד' מצרני גבייא בלא שבועה. הו' אם יהיו נכסי הכתובה נמצאים בעינם, או אם ידוע שאלו הנכסים בעלה חילפם ואלו נכנסו במקום אלו נוטלתן בלא שבועה, כמ"ש [שם] מטלטלי ואיתנהו בעינייהו בלא שבועה, ליתנהו בעינייהו פומבדיתאי אמרי בלא שבועה בני מתא מחסיא אמרו בשבועה והילכתא בלא שבועה. וראוי לידע שמי שאין לו שטר ולא קניין על המת אלא מלוה בעדות ברורה בלבד גובה מן היורשין ובשבועה ואין צריך שטר, כמ"ש [קדושין י"ג ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא, וזה אחר כמה תנאים ודרכים, ואין זה מקום ביאורם.
שער י"ד. הנפרע שלא בפני בעל חובו, וזה כגון ראובן שלוה מן שמעון והלך וישב לו במדינת הים והאריך הזמן ולא בא, אם נתקיים השטר חוב בפני ב"ד נשבע בעל השטר ויורד בנכסי בעל חובו כשיעור חובו, כדתנן על כתובת האשה הנפרעת שלא בפניו לא תיפרע אלא בשבועה ואמרו בגמ' [פ"ח ע"א] בזולתה מן החוב א"ר אחא שר הבירה מעשה בא לפני ר' יצחק באנטוכיא ואמר ל"ש אלא כתובת אשה משום חינא אבל ב"ח לא, ורבא אמר ר"נ אפי' ב"ח שלא יהא כל א' וא' נוטל מעות חבירו והולך ויושב במדינת הים ואתה נועל דלת בפני לווין.
השער השביעי מן הנשבעין ונוטלין, הפוגם שטרו והפוגמת כתובתה, והוא כגון ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון בק' כספים וטען שמעון שפרעתיו והשיב ראובן שנפרענו במקצת, אינו גובה השאר אלא בשבועה (פרק הכותב) כדתנן [כתובות פ"ז ע"א] הפוגמת כתובתה כיצד אמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה, ואם הפוגם שטרו דינו לישבע כמ"ש בשער הששי מה הפרש בין זה לזה זהו ההפרש ביניהם, הפוגם שטרו אפי' אם אינו טוענו חבירו בשבועה אנו טוענין לו כמ"ש [שבועות מ"א ע"א] א"ר פפא האי מאן דמפיק שטר' אחבריה ואמ' פריע' הוא לאו כל כמיניה ואי אמר אישתבע לי משבעינן ליה, ואמרינן מה בין זה לפוגם שטרו והשיבו התם אם לא טען אין טוענין לו הכא אע"פ שלא טען טוענין לו.
השער התשיעי. הנפרע מנכסים משועבדים, והוא הנפרע מנכסי בעל חובו אחרי שיצאו הנכסים מידו של לווה. ואם הוא מלוה בעדים אינו יכול ליפרע מן הלקוחות, אבל אם היא מלוה בשטר ובעת שלוה היה לו ללווה קרקעות ומכרן אחרי כן, הדין שיטרוף המלוה מן הלקוחות הקרקע והלקוחות ישובו אל המוכר ויקחו הדמים שנתנו לו בקניית הקרקע. ואם המלוה היא בכתב יד בלי עדים, גובה מנכסים בני חורין, כמו שאמרו [ב"ב קע"ה ע"א] המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין, הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ובזה הדין ג' תנאים, הא' אינו טורף ממשועבדים אלא אם אינו מוצא בני חורין, כמ"ש [גיטין מ"ח ע"ב] אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, הב' אינו נפרע אלא מן הלוקח האחרון שיכול כל א' לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו, והג' הבא [לגבות] מן הלקוחות נשבע ונוטל ואעפ"י שמודה הלווה, שחיישינן שמא קנונייא עשו המלוה והלוה, כדתנן [כתובות פ"ז ע"א] מנכסים משועבדים כיצד מכר נכסיו לאחרים והיא נפרעת מן הלקוחות לא תיפרע אלא בשבועה, וכן מי שהקדיש כל נכסיו ואחר כך הודה שאני חייב לפ' כך וכך נשבע הבעל חוב ונוטל, אבל אם המקדיש הודה בעת מותו שכך וכך אני חייב לפלוני או זה הדבר לפלוני הוא נוטל בלא שבועה, כדתנן [שבועות ל"ח ע"ב] אבל נשבעין לקטן ולהקדש ופי' בגמ' [שם מ"ב ע"א] להפרע מנכסי הקדש, ואמרו [ב"ב קע"ד ע"ב] א"ר הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה קנונייא על ההקדש, ומסקנא הני מילי שכיב מרע שאין אדם חוטא ולא לו אבל בריא חיישינן.
<h2>דף פח.</h2>
השער הי"ב מן הנשבעין ונוטלין, מי שהוחזק שכנגדו כפרן. ואעפ"י שכבר פירשתיו הנני חוזר ומפרשו. וזה כגון אדם שטען לחבירו על ממון וכפר ואמר להד"מ והעמיד הלה עדים שלוה ממנו, הדין בזה לשאול הדיין לנתבע ואם יאמר כי העדים שקר מעידים מתחייב לפורעו הממון ואעפ"י שלא בירר התובע שאינו פרוע, כמ"ש [ב"ב ו' ע"א, שבועות מ"א ע"ב] אמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. אבל אם לא יעידו העדים בעיקר המלוה אלא מעידין בדבר שכפר, כגון שטענו חבירו מנה הלויתי לך במקום פלוני ואמר הוא לא עברתי באותו מקום מעולם ובאו עדים והעידו שראוהו עומד באותו מקום, אינו מתחייב מדבר זה, כמ"ש [שבועות ל"ד ע"ב] ההוא דאמר ליה לחבריה מנה הלויתי לך בצד עמוד זה, אמר ליה לא עמדתי בצד עמוד זה מעולם, אתו סהדי דחזו ליה דהשתין מים בצד עמוד זה, ומסקנא כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש עביד לה ולאו אדעתיה. ועוד אמרו [סנהדרין כ"ט ע"ב] כל מילי דכדי לא דכירי אינשי. ואם אינו כן ומכחיש העדים בעדותם מחייבו הדיין בתביעתו לעולם, וכן אם אחרי שכפר ובאו עדים שהעידו בעיקר המלוה חזר והודה ואמר אמת שלויתי זה הממון אלא אח"כ חזרתי ופרעתי אינו נאמן, ואפילו אם הודה מקודם ואמר פרעתי ואחר באו עדים נאמן הואיל וכפר מבתחילה ועתה בראותו העדים חזר והודה ועתה מרמה להינצל אינו נאמן דכבר הוחזק כפרן, וכך ארז"ל [ב"מ י"ז ע"א] אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון. והיבננו שיש לדרך הכפרנות ג' דרכים שהקדמנו. הא' שיכפור בעיקר תביעה. והב' שיעידו עליו העדים במה שכפר. והג' שישוב ויודה שלויתי ופרעתי אחרי שכפר ובאו עדים והעידו בזה, ואפי' שאלו מבתחלה הודה וטען שפרעתי נאמן, עתה אחרי שכפר ובאו עדים אינו נאמן. וכבר פירשוהו הקדמונים בזה הלכה למעלה, כמ"ש [שם] ר' שבתי בריה דר' מרינוס כתב איצטלא דמילתא לכלתיה בכתובתה וקיבלה עילויה אירכס כתובתה אתו לקמיה דר' חייא אמר ליה להד"מ אתו סהדי אסהידו דאין כתב לה אמר ליה זיל הב לה לסוף הדר ואמר אין כתבי לה ואשלמתה אמר ליה ר' חייא הוחזקת כפרן לאותה איצטלא, ולא יתכן ליקרות כפרן אם יכפור בו וישוב ויודה מעצמו או אפי' בא עד א' והכחישו אינו נקרא כפרן, כמ"ש [שם ד' ע"א] מה לפיו ועד א' שכן לא הוחזק כפרן תאמר בשני עדים שהוחזק כפרן. ואם נתקבצו אלו ג' דרכים שכבר זכרנו על הנתבע נשבע התובע ונוטל. וכן מי שתובעו חבירו בשבועה כגון ראובן שתבע לשמעון שנתחייבת לי שבועה בב"ד פ' רצוני שתשבע לי עתה והשיב שמעון שכבר נשבעתי והביא ראובן עדים שלא נשבע וחייבו הדיין לישבע לו עוד אחר זמן תבעו רצוני שתשבע ועוד כפר ואמר נשבעתי אחרי התביעה השנית ואין לו עדים להעיד שנשבע וגם אין לבעל דינו להביא עדים בחיובו, הדין בזה אעפ"י שאין לו עדים לחייבו כבר נעשה כפרן בזו השבועה (חזר בו הגאון ננ"ו ר"ח ואמר אינו חייב אלא אותה השבועה שכפר בה) נשבע שכנגדו ונוטל במה שתבעו, כמ"ש [שם י"ז ע"א] איתמר נמי א"ר אבין א"ר אלעא היה חייב לחבירו שבועה בב"ד ואמר נשבעתי ועדים מעידים שלא נשבע וחזר ואמר (לא) נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה. ומה הפרש בין כפרן זה ובין מה שהקדמנו על החשוד, שזה וזה נשבעין ונוטלין, ואני אומר כי החשוד לעולם עם כל אדם חשוד הוא וכן דינו עם כל אדם, אבל זה הכפרן אינו חשוד אלא בזה הדין לבדו נקרא כפרן אבל בתביעות אחרות הרי הוא כשאר כל אדם, כאשר תראה רבותינו שאמרו הוחזק כפרן לאותו ממון לאותה איצטלא לאותה שבועה באלו בלבד שכבר כפר. ואם הגיע דין לחשוד ולכפרן דינם כדין שניהם חשודים וכאשר ביארתי.
